לחרדה יש זמנים משלה, היא לא תלויה באף אחד. גם אם נראה לי שהכול בסדר והעבודה, תודה לאל בסך הכול מעניינת, הנה זה מתחיל. הפעם זה היה שואב האבק החכם שזחל ברחבי הבית. הרעש שלו הרעיד בי מיתרים פנימיים והצית את האש. החרדה תמיד מסתובבת סביב עצמי, אף פעם לא עסוקה בדאגות על העולם. מה יהיה איתי, מה אעשה עם הקורונה, מה אם אשאר בודדה. בזמנים חזקים אני מספרת לעצמי שאני לא רוצה או לא צריכה אף אחד, אבל ההתקף המתמשך הזה הזכיר לי פתאום שלא נגעתי במישהו במשך כמה חודשים, אפילו לא נגיעה מקרית, ולו טפיחה על כתף.
אני בת אדם, ישות חברתית, יש אנשים סביבי, אך אני לא מצליחה להגיע אליהם. טובעת בים של בדידות. החרדה משתקת אותי. לא מוכנה לטבוע, לא מוכנה לקחת כדורים, מוכרחה לצאת מזה. בטח יש עוד כמוני פה מסביבי, עוברת בי מחשבה אגואיסטית. אולי במצב קשה ממני, אולי, אם אצליח להביא את עצמי לעשות מעשה, ארחיק מעלי את השד האימתני הזה של החרדה.
נזכרתי בשכנה קשישה בודדה הגרה מעליי. קמתי בקושי רב מהספה ופתחתי את המקרר. הוא היה די עמוס במצרכים, המון ירקות ירוקים, סלרי, שורש פטרוזיליה, קישואים שהגיע זמנם. החולשה בה נתקפתי החלה לחלוף. הרעידה בידיים הוחלפה בנמרצות של עשייה. התלבטתי האם להשתמש רק בגבעולי הסלרי או להכניס גם את העלים אל המרק. הירקות נשטפו ונקצצו היטב, בצל טוגן והצטרף אף הוא למרק. אני כמעט בטוחה שהאישה מפולניה, רומניה או משהו באזור, חשבתי. אצרף שום וגרונות עוף וקצת מלח. זהו, שלא יצא מתובל מדי. מרק פולני. בשלב הזה כבר הייתי אחוזת מרץ. הבית נמלא ניחוחות נפלאים של בישול.
חיכיתי כמה שעות ועליתי, נרגשת, אל הקומה מעל עם סיר גדוש בכוונות טובות. לא ידעתי מאחורי איזו דלת נמצאת האישה אז הצמדתי את אזני לדלת אפשרית. צעקות של ילדים בקעו משם והדלת נפסלה. אחרי התלבטויות נוספות נבחרה הדלת. צלצלתי בפעמון, הייתה שתיקה. רגע אחרי שכבר חזרתי על עקבותיי והמתנתי למעלית, נפתחה הדלת ודמות קטנטנה, מלאת חשש ניצבה בפתח. חזרנו מיד, הסיר שלי ואני, אל המסדרון, עם לב רועד וקול צלול ובוטח, כאילו ואין חרדה בעולם.